העולם שייך לצעירים? הצחקתם את שלמה ארצי, ציפי שביט וגילה אלמגור

נהוג לחשוב שהביצה המקומית שייכת רק למפורסמים הצעירים, ושההצלחה והתהילה של הסלבס מתפוגגות ככל שהם מתבגרים. אלא שישנם זמרים, שחקנים, בימאי קולנוע, פרשני כדורגל, עיתונאים, מגישי טלוויזיה, כוריאוגרפים ואמנים, שלא עצרו בגיל 60. על אף שהם חצו את גיל הפנסיה הם ממשיכים לעבוד, ליזום ולהשפיע בתחום שלהם. לפניכם מפורסמים ישראלים שרק השתבחו עם השנים, ושמהווים מקור השראה גדול לכולנו.

בדצמבר האחרון נערך משחק מחווה חגיגי לכבוד יום הולדתו ה-80 של שלמה שרף - שחקני הכדורגל הוותיקים של נבחרת ישראל שיחקו באצטדיון מכבי נתניה מול שחקני הכדורגל הוותיקים של מכבי חיפה. שרף הנרגש הופתע מאוד מהמחווה לכבודו ואמר: "כנראה שעשיתי משהו טוב בחיים אם כולם כאן איתי". אכן, ממרומי גיל 80, שרף יכול לטפוח לעצמו על השכם. מי שהחל את דרכו כשחקן כדורגל של הפועל כפר סבא, המשיך כמאמן של הקבוצה והוביל אותה לזכייה ראשונה בגביע המדינה בשנת 1975. בהמשך הוא אימן את הפועל יהוד ובני יהודה, אבל הפריצה הגדולה שלו הייתה כמאמן של מכבי חיפה. שרף הוביל את הקבוצה לניצחונות ותחת ידיו היא זכתה באליפות היסטורית. בהמשך היה מאמן של נבחרת ישראל, מכבי תל אביב והפועל באר שבע. כיום שרף משמש כפרשן כדורגל בישראל היום ובערוץ הספורט, הוא חבר פאנל ביציע העיתונות בערוץ ומנהל העל קבוצת הנוער בית"ר נס טוברוק. במהלך הקריירה שלו כפרשן הוא הסתבך בשלל התבטאויות בעייתיות וספג ביקורת רבה נגד ההתנהלות שלו, אבל אם יש משהו שאי אפשר לקחת משרף, זה את התשוקה העזה שלו לכדורגל ואת הדרייב שלו להשמיע את קולו.

"בשביל רבים פניה המשתנות מסרט לסרט של גילה אלמגור הם אחד הביטויים העזים ביותר של הישראליות... היא הייתה סקרנית מספיק וגמישה מספיק במשחקה כדי לחדור אל מוצאים שונים, אל מקצועות שונים ואל סביבות שונות, ועבודתה מקיפה את מעגלי החיים הרחבים של הישראלים", כך כתבו השופטים שהעניקו לשחקנית גילה אלמגור את פרס ישראל. הגברת הראשונה של התיאטרון ומלכת הקולנוע הישראלי, הופיעה לאורך השנים בעשרות סרטים, הצגות תיאטרון וכמה סדרות טלוויזיה, ותמיד מצליחה להפתיע בווירטואוזיות שלה ובמשחקה הכובש. מאז שנות ה-50 היא גילמה דמויות שונות שנכנסו לפנתיאון התרבות של ישראל - החל מהעובדת הסוציאלית ב"סלאח שבתי", דרך זונה ב"מלכת הכביש" ועד אמא מתמודדת נפש ב"קיץ של אביה". גם היום, כשהיא בת 83, גילה אלמגור ממשיכה לככב על במות ולהופיע על מסך הקולנוע. רק בשנה החולפת היא כיכבה בשלוש הצגות שונות, ומאז שנת 2021 היא מנהלת את פסטיבל הצגות היחיד "תיאוטרונטו" לבקשתו של בעלה יעקב אגמון ז"ל. בראיון לוואלה אמרה אלמגור: "אני תמיד אומרת שביום שאפרוש, כנראה שאמות. כל עוד יש לי כוח שינוחו אחרים".

היא הייתה שם בתחילת ימיו של הערוץ הראשון, הגישה במשך 13 שנים את "מבט לחדשות", והייתה המגישה הראשונה ששידרה בצבע לצידו של מני פאר, אי שם בשנת 1983. דליה מזור, הגברת הראשונה של הטלוויזיה הצבעונית בישראל, כיכבה על מסך הטלוויזיה שלנו במשך 42 שנה. למרות שפרשה מהטלוויזיה, מזור לא נחה לרגע - היא מקליטה ספרים בהתנדבות לספרייה לעיוורים, מעבירה הרצאות על תובנות מחייה, מנחה אירועים, ממשיכה לקריין והיא גם פרזנטורית של רשת הטיפולים האסתטיים "רונית רפאל". זאת, בנוסף לכך שהיא סבתא פעילה לנכדיה היילי ואריאל. בראיון לוואלה אמרה דליה: "בגיל מבוגר אני מרגישה הרבה יותר פתוחה להיות הרפתקנית ולעשות דברים אחרת ממה שעשיתי בעבר". בנוסף, היא העניקה טיפ לדור הצעיר: "חשוב להיות מודע לכך שאושר הוא דבר חמקמק".

אם יש מישהי שמוכיחה שגיל הוא רק מספר זאת ציפי שביט. כבר 58 שנים שציפי מככבת על הבמות ובטלוויזיה שלנו כשחקנית, קומיקאית, סטנדאפיסטית, מדבבת, זמרת ומנחה טלוויזיה ולאחרונה גם ככוכבת טיקטוק. ילדי שנות ה-70 גדלו עליה כשביצעה את הלהיט "כולם הלכו לג'מבו", ילדי שנות ה-80 התאהבו בה בתכנית "ציפיטפוט" ששודרה בטלוויזיה החינוכית, בשנות ה-90 היא הייתה כוכבת הילדים הבלתי מעורערת כשהופיעה בסדרת הטלוויזיה "ציפי ללא הפסקה", בקלטות וידאו שונות, ובהצגות ופסטיבלים, וגם בשנות האלפיים היא ממשיכה להיות הסבתא המגניבה ביותר בישראל עם יותר מ-84 אלף עוקבים שצופים בסרטוני הטיקטוק המצחיקים שלה. ביום העצמאות ה-72 ציפי קיבלה את הכבוד להשיא משואה, וממש לאחרונה זכתה בפרס מפעל חיים מהאקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה. עם האנרגיות הבלתי נגמרות שלה והחיוניות מעוררת ההשראה שהיא מפזרת לכל עבר, אין מישהי ראויה לכך יותר ממנה.

ביולי האחרון, כתב המשטרה הוותיק של ערוץ 12, משה נוסבאום, הודיע שאובחן עם מחלת ניוון השרירים ALS. "אין צורך למהר להיפרד, לנחם או להספיד אותי. אני עדיין חי ובועט — אולי קצת יותר לאט. נכון לעכשיו, בכוונתי להמשיך לעבוד, אם כי מטבע הדברים אני מוריד הילוך". כך כתב נוסבאום במכתב ששלח לקולגות שלו במהדורת החדשות. המכתב פורסם בעקבות תהיות בקרב הציבור על כך שדיבורו של נוסבאום הפך להיות איטי יותר. למרות המגבלה הזאת, נוסבאום ממשיך לעבוד במרץ ולא נותן למחלה להכניע אותו. הוא אחד מהעיתונאים הראשונים שמגיעים לזירות האירועים, וממשיך לסקר ולדווח במקצועיות רבה את הפרשיות השונות בתחום המשטרה וביטחון הפנים. כאן ראוי לציין לשבח את ערוץ 12 שלא החליף את נוסבאום בכתב צעיר ורענן, אלא המשיך לתת לו מקום ולהעניק לו את הכבוד שמגיע לו. נוסבאום זכה בשנה שעברה בפרס מפעל חיים לעיתונות ועל כך אמר בנאום שלו: "רק עיתונות איכותית שלא מרכינה ראש בפני הממלכה - תזכה להערכת הציבור. למי שחשב שפרס מפעל חיים הוא רמז או שער אלגנטי אל הפנסיה - צר לי לאכזב. אני ממשיך כי החיידק הזה עדיין מקנן בי".

אם יש מישהו שמייצג את הפסקול של הזמר הישראלי זה שלמה ארצי. קשה למצוא ישראלי אחד שלא מכיר לפחות כמה מהשירים הרבים שלו, שמתפרשים על קריירה של יותר מ-57 שנים. ארצי התפרסם כסולן להקת חיל הים והפך לכוכב כשזכה בפסטיבל הזמר והפזמון בשנות ה-70. מאז הוא גרף עוד פרסים רבים כמו פרס כינור דוד, זמר השנה של קול ישראל וגלי צה"ל, פרסי אקו"ם ואמ"י על מפעל חיים, והוא אף השתתף בתחרות האירוויזיון והדליק משואה. גם היום, כשהוא בן 73, ארצי ממשיך לסחוף אחריו עשרות אלפי מעריצים, להופיע על בימת קיסריה ולשתף פעולה עם אמנים שונים. אולי הסיבה שהקהל כל כך אוהב את שלמה ארצי היא שאחרי הנפילה שלו הוא הצליח לקום על הרגליים - בשנות השבעים הוא הוציא שני אלבומים שנכשלו מבחינה מסחרית, ורגע לפני שהיה מוכן לוותר על הקריירה המוזיקלית שלו, הוא הפיק את האלבום "גבר הולך לאיבוד" ללא התערבות של חברת התקליטים. האלבום הזה היה אמור להיות האלבום האחרון של הזמר, אבל הוא זכה להצלחה עצומה. מאז שלמה ארצי ממשיך להיות אחד מהמוזיקאים האהובים ביותר בישראל. השירים שלו, כמו "תגידי", "אהבתיה" ו"תרקוד", תמיד ילוו אותנו בכל תחנה בדרך. כי כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע ויותר מזה אנחנו לא צריכים.

אם דיברנו על שירים נצחיים, אז "עטור מצחך" אותו ביצעו יהודית רביץ עם אריק איינשטיין וקורין אלאל, הוא אחד מהשירים היפים ביותר של המוזיקה הישראלית. קולה הענוג של יהודית רביץ חודר לנו ללב כבר יותר מ-50 שנה. מי שהחלה את דרכה כזמרת בלהקה צבאית, הוציאה במהלך הקריירה 13 אלבומים ואינספור להיטים כמו "ארץ טרופית יפה", "באה מאהבה", "ארבע לפנות בוקר" ו"הילדה הכי יפה בגן". גם כיום יהודית רביץ היא אחת מהמזמרות המוערכות ביותר בישראל, שלא מפסיקה להמציא את עצמה בכל פעם מחדש. זאת הסיבה לכך שבשנה שעברה היא קיבלה את פרס מפעל החיים של אקו"ם ובאותה שנה זכתה למופע מחווה שנערך לכבודה בתיאטרון הקאמרי. למרות שהיא מושמעת ללא הפסקה ברדיו, בשנים האחרונות רביץ כמעט ולא מופיעה בשל פחד קהל. היא חשפה על הבמה כי הפרס הוצע לה כבר לפני שמונה שנים ורק עכשיו היא הרגישה מוכנה לקבל אותו: "הופעתי 45 שנה רצוף. אמרתי, נראה איך זה להיות בלי הדרגות. להיות תרנגולת בלי נוצות. היה לי קשה וטוב. זה היה כמו מסע בהודו, אבל מסע ביהודית. למדתי אותי בלי הדרגות. אני שמחה שמתגעגעים. רוב האמנים מפחדים שישכחו אותם, ואני רוצה שתשכחו ממני קצת".

גם אם אתם לא מתחברים לסגנון ולאמירות השנויות במחלוקת ("נועה קירל היא לא זמרת"), תסכימו איתנו שאי אפשר להתעלם מדוד דביר. הרקדן והכוריאוגרף הוא דמות צבעונית ומרתקת שהצליח להנגיש את עולם המחול להמונים. מאז שלמד בבית הספר למחול "בת דור" בשנות ה-70, דוד דביר כיכב על הבמות כרקדן - הוא הופיע עם להקת בת דור ועם להקת בת שבע והיה המנהל האמנותי של בת שבע. הוא יצר מפגשי מחול רבים וכיום הוא מופיע יחד עם אורית קינן במפגשים לילדים ונוער. לצד הקריירה שלו כרקדן הכוריאוגרף, דוד שימש כשופט בתכניות הריאליטי "רק רוצים לרקוד" ו"רוקדים עם כוכבים", והשתתף בתכנית "הישרדות VIP עונה 3". בגיל 73, דוד לא מסתיר את העובדה שהוא מבצע טיפולים אסתטיים כדי לשמור על מראה צעיר: "זה נכון שהנראות חשובה לי. חשובה לי האסתטיקה. אני דואג לקוסמטיקה. לא קרמים וכאלה אלא טיפולים חד פעמיים לטווח ארוך", הוא אמר בראיון לוואלה. "זה מאוד חשוב לי - אבל אני לא מסתכל במראה. לא מעניינת אותי המראה אבל מעניין אותי איך אנשים יראו אותי. אני דואג לעצמי מבחינת זה שאני רוצה להיות במיטבי כמה שאפשר. ככה זה רקדנים, הם מאוד אוהבים את הנראות".

לאמריקאים יש את סטיבן שפילברג ולנו הישראלים יש את אבי נשר. הכישרון של אבי נשר בא לידי ביטוי בכך שלא רק שהסרטים שלו זוכים להערכות המבקרים ולפרסים בכל העולם, אלא שהם גם מושכים אליהם את הקהל שמגיע לקולנוע בהמוניו. הסרט הראשון שאבי נשר ביים היה "הלהקה" בשנת 1977. הסרט, בו כיכבו מיטב הזמרים והשחקנים המצליחים של אותה תקופה, הפך להיות אחד מהסרטים האהובים ביותר בתולדות הקולנוע בישראלי. נשר פיזר מהקסם שלו גם בסרטים הבאים כמו "דיזינגוף 99", "סוף העולם שמאלה", "פעם הייתי", "החטאים", "סיפור אחר" ו"תמונת הניצחון". סרטו האחרון, היה אכן תמונת ניצחון לפועלו של אבי נשר - אחרי שאיבד את בנו ארי בן ה-17 שנהרג בתאונת פגע וברח, אבי לא שקע באבל. הוא המשיך ליצור ולעבוד, ולהשקיע את כל כולו בסרט שהיה מועמד ל-15 פרסי אופיר. בשנת 2021, הוא אף קיבל מתיאטרון הלאומי הבימה את אות "גיבור תרבות ישראל", על תרומתו הייחודית לתרבות והיצירה הישראלית.

ונקנח עם הידוענית המבוגרת ביותר ברשימה. בגיל 86 אילנה גור ממשיכה ליצור אמנות רב תחומית הכוללת פסלי חוצות, רהיטים, גופי תאורה, פרטי אופנה, פרטי אמנות וכלים שימושיים. היצירות שלה עשויות בדרך כלל משילוב של ברזל, ברונזה, עור, זהב, כסף וזכוכית. היא החלה את הקריירה שלה בשנות ה-20 לחייה כשהציגה בארצות הברית סדרת חגורות עם אבזמים לגברים. תערוכת היחיד הראשונה שלה הוצגה בשנת 1972 במוזיאון קליפורניה למדע ותעשייה בלוס אנג'לס ומאז היא הציגה את העבודות שלה במוזיאונים ברחבי העולם. כיום ניתן להתרשם מהיצירות שלה במוזיאון אילנה גור הממוקם ביפו. על עבודות האמנות הייחודיות שלה היא זכתה בשלל פרסים כמו פרס מפעל חיים ממרכז הבנייה הישראלי. לאחר שקיבלה את פרס יקירת העיר תל אביב יפו, אמרה אילנה בראיון לוואלה: "ביום שאפסיק ליצור - אפסיק לחיות. אני קמה כל יום בשש בבוקר ומתעסקת. היצירה שלי היא מגרש המשחקים שלי. זה תענוג לא עבודה".

אזרח ותיק, מחפש עבודה? למגוון משרות מותאמות הקלק כאן

למידע בנושא תעסוקה בגיל השלישי, כתבות וסרטונים, היכנסו>>